***זהירות- ארוך ארוך ארוך***
כל כך נהנתי לקרוא סיפורי לידה כאן במהלך ההיריון שלי. הם העצימו אותי וריגשו אותי ונתנו לי המון ידע וכוח. עכשיו אני רוצה לתת לכן חזרה.
זו לידה שניה שלי, וסיפור הלידה שלו, כמו של כולנו, מתחיל עוד בהריון.
כל ההריון תכננתי וקיוויתי ללידה טבעית ורגועה. לקחתי קורס היפנוברת׳ינג מעולה עם Shirli Holtzman, נרשמתי לבית יולדות בגדרה, ותכננתי לידת מים רגועה וטבעית.
ההריון עבר מעולה, הייתי אנרגטית, פעילה, שמחה. הודיתי לגוף שלי על שהוא סוחב את הקטן שלי כל-כך יפה, בזכות שיטת פשוט ללדת.
מרגע שלמדתי את ההרפיות בקורס ישנתי כמו בול עץ כל ההריון, וגם כשהתעוררתי חזרתי לישון מהר ועמוק.
בשבוע 39+ התחלתי להגיש שמשהו קורה. הייתה לי תחושה שאלד ביום חמישי בשבוע ,39+6 ורציתי מאוד להאמין שכך, כיון שאת ביתי הבכורה ילדתי בשבוע 42+2 באסף הרופא, רק לאחר בלון פיטוצין ושלל התערבויות. כל ההריונות של אחיותי ואימי נמשכו לפחות 41 שבועות, בד״כ 42 ואפילו 43, אך אני קיוויתי שכעת כשאני מוכנה זה יהיה אחרת.
בשבוע 39+3 קיבלתי ברקס ראשון. לא הסתדר לי עם בית היולדות בגדרה ונאלצתי לבטל את כל העסק שם ולחשב את כל המסלול מחדש. ממש הרגשתי איך התהליך בגוף שלי נעצר בבלימה חזקה. נעצבתי מאוד, כל הלידה שדמיינתי כל ההיריון פתאום השתנתה לחלוטין. ידעתי שבשלב זה אין שום סיכוי שאמצא מיילדת ללידת בית ושהאופציה היחידה שלי היא בי״ח. לקח לי כמה ימים לסנכרן את עצמי ולהירגע. החלטתי שאלד בקפלן ושיהיה בסדר.
בשבוע 39+6, היום בו חשבתי בתחילת השבוע שאלד, נפלתי ברחוב ושברתי עצם בכף הרגל!! הכאבים היו מאוד חזקים ולא יכולתי לדרוך בכלל על הרגל. אמרו לי שצפויים לי 6 שבועות של החלמה. לא ידעתי מה לעשות כבר מרוב תסכול. יש לי ילדה גדולה בבית, ואני עומדת ללדת בכל רגע, אני רוצה לידה פעילה וטבעית, מה 6 שבועות עכשיו?! למחרת, בערב יום שישי, הדלקתי נרות שבת והתפללתי בבכי לקב״ה שיעשה נס ושאחלים הרבה הרבה הרבה יותר מהר. המשפחה המדהימה שלי התגייסה ולא נתנה לי לנקוף אצבע ורק נחתי כמה ימים עם הרגל למעלה. ביום ראשון כבר הבנתי שתפילתי נענתה וההחלמה שלי היתה כל כך מהירה שכולם נדהמו. כבר יכולתי לדרוך בעדינות על הרגל ועם כל יום שעבר הרגשתי יותר טוב. החלטתי שהכל לטובה ושהלידה עכשיו מתעכבת כי אני צריכה פנאי להחלים.
שבוע 40+5. אני כבר מתחילה שוב להרגיש מוכנה. זהו, הרגל בסדר, יהיה בסדר, קדימה! הולכת לטיפול דיקור אצל נטע לוי המופלאה ברחובות ומתחילה להתרגש. הטיפול עובר, צירי ברקסטון כמו בכל יום, באים והולכים. למחרת – טיפול נוסף. חמותי אומרת לי שהבטן שלי עוד לא ירדה ואני רק רוצה שתהיה בשקט. כמה ימים לאחר מכן- טיפול שלישי, ועדיין- כלום. לא מבינה למה תמיד אני חייבת לסחוב כל הריון עד יותר מסופו. נטע מציעה לי טיפול רביעי חינם אחרי כמה ימים כי ליבה כאב עלי. שבוע 41 כבר כמעט נגמר ואני כאובה, גדולה ומדוכאת. מפחדת מאוד להגיע לנקודה הזו שבה יתחילו ללחוץ על זירוז. אין לי כוח למלחמות האלו.
בניטור הריון ״עודף״ בקפלן אמרו לי שב-41+5, יום חמישי, אני חייבת להתייצב לזירוז. לא התייצבתי. יום לפני הייתי בניטור והכל היה תקין פלוס, זה היה נראה לי מיותר להעמיד את עצמי בסיטואציה הזו. עשיתי במקום זה יום כיף עם הבת הגדולה בת השנתיים וחצי בת״א לכבוד חנוכה, קפצתי ורצתי והייתי אופטימית. החלטתי שבראשון אגש לניטור ואקפיד לשים לב לתנועות עובר ולתחושת הבטן שלי.
בשבת, פתאום, כבר לא יכולתי. ממצב רוח טוב וסבלנות מאופקת, פשוט שקעתי. לא הצלחתי לחייך לאף אחד, לא הצלחתי לחשוב שום דבר חיובי. רציתי כבר שהחמוד שלי יצא, וכבר לא האמנתי שזה יקרה באופן טבעי. איבדתי אמונה בגוף שלי והמשפט של אמא שלי עליו היא חזרה כל ההיריון הזה והקודם: ״לי זה פשוט אף פעם לא קרה, יש נשים שזה לא קורה אצלן״, אותו הדחקתי והדחקתי וביקשתי שתפסיק, פשוט קיבל את כל הבמה בלי להילחם.
החלטתי שדי. כשאגיע לבי״ח אסכים לזירוז ויהיה בסדר.
במוצ״ש, אחרי שהשכבנו את הילדה, החלטתי לנסוע לביה״ח ולהתחיל כבר את ה״השראה״ המהממת בדמות בלון כי ידעתי שזה עשוי לקחת המון המון שעות ולא רציתי להיעדר מהבית יותר מדי. צלצלתי לאחותי שליוותה אותי בלידה ויצאנו לביה״ח. שם אחרי מוניטור ואולטסאונד תקינים הכניסו לי בלון.
גם כאן עמדה לצידי הכנה שעשיתי, נשמתי נשימות עמוקות והרפיתי את האזור והפרוצדורה הייתה מהירה ונסבלת. זכרתי אותה כטראומתית מאוד מהפעם הקודמת אך הפעם היה ממש בסדר. תוך כ-20 דקות התחילו צירים חזקים ופתאומיים מאוד, דקה כן, דקה לא. חשבתי שאני עוד שניה יולדת. האחיות אמרו שזה ככה עם בלון בהתחלה ושזה יירגע. החלטנו להיכנס למקלחת ותוך כדי כריעה הבלון נפלט. אופס 😐 40 דקות הוא היה בפנים בסה״כ, חשבתי שהרסתי את זה. האחיות לא התרגשו ואמרו שאין חדרי לידה פנויים רגע ושאלך לנוח.
שמו אותנו בחדר במחלקת יולדות, 2 בלילה. החלטתי שהכי נכון וטוב יהיה אם אלך לישון. ב-5 בבוקר העירו אותנו ל״מדדים!!״ ומאז לא נתנו לנו לישון. מוטיב חוזר בסוף הסיפור… הלכנו לאכול ארוחת בוקר בבית קפה למטה וב-10 התפנה חדר לידה. בדיוק בעלי הגיע בתזמון מושלם, וב-11 נכנסנו לחדר. עדכנו את המיילדת ברצון המקורי שלי בליה טבעית, ושאינני מעוניינת באפידורל, וביקשנו שתעשה כל שביכולתה לעזור לי בכך. התחילו לי במינון נמוך של פיטוצין שהלך ועלה כל רבע שעה בערך. ב-4 שעות הראשונות שכבתי על המיטה, מנוטרת תמידית (לא היה אלחוטי) עם אוזניות גדולות על האוזניים וחולצה שחורה על העיניים והקשבתי למוסיקת הרפייה. כל ציר נשמתי ונתתי לבלון הגדול האדום למלא אותי ולעלות מעלה. דמיינתי את צוואר הרחם שלי מתרכך ונפתח עם כל ציר. קיבלתי כל אחד מהם באהבה והם לא כאבו בכלל. כל כמה זמן נכנסה מיילדת לשאול אותי שאלות מעצבנות (שם מלא ות.ז למשל, שאלו אותי 15 פעמים במהלך הלידה) ולהוציא אותי מההרפיה שלי.
כל פעם שהם יצאו מהחדר הצלחתי לחזור לזה אבל בהחלט הרגשתי את ההבדל בהתמודדות שלי עם הצירים שלא בהרפייה. הבדל מהותי! בשעה האחרונה, אחרי שהפריעו לי המון, וכשהצירים התחזקו, איבדתי את שלוותי. בדיקת פתיחה הראתה פתיחה של 4, וכבר לא היה נכון לי לשכב. נעמדתי, והצירים הפכו לחזקים מאוד, לוחצים כלפי מטה. כשאני נשענת על אחותי וגונחת בכל ציר בקולות נמוכים, נשמתי (יותר נכון גנחתי) את התינוק מטה והנעתי את האגן והרגשתי אותו יורד. כל הזמן המיילדת נכנה והתלוננה שהמוניטור לא קולט ככה ושאני צריכה לשכב. בעלי ואחותי הגנו עלי בגופם כמו להקת זאבים ואמרו לה להמתין. כשהצלחתי בין צירים לשכב על המיטה לבדיקה, כל ציר היה בלי נסבל. התפתלתי על המיטה ובעטתי עד שנעמדתי שוב. שתקפוץ לי. כל מי שדיבר איתי זכה לנהמה כתגובה. הייתי כל כך עמוק בתוך העולם שלי, כ"כ לא מודעת ולא מתעניינת מה קורה סביבי.
זה פשוט לא היה רלוונטי.
הצירים היו תכופים וחזקים, ואחותי החזיקה אותי כמו סלע בכל ציר ונשענתי לה על החזה והנעתי את האגן. היא הזכירה לי שהתינוק שלי בדרך אלי וכ"כ התרגשתי. בעלי כ"כ רצה שאשען עליו, אבל אני רציתי את החזה הרך של אחותי, התבאסתי לבאס אותו אבל אחרי ציר אחד עליו תפסתי את אחותי בציפורניים לא הרפיתי.
כל אותה שעה (בערך) הרגשתי שיש לי קקי. בדיקת פתיחה, שוב, כמו ג׳וק הפוך על הגב, הראתה פתיחה 8. המיילדת טענה שישנן ירידות דופק ושהתינוק צריך לצאת עכשיו! היא הנחתה אותי לשכב על הגב ואמרה שבמצב הזה אפשר רק על גב (לפני כן הסכימה תאורטית לכל תנוחת לידה על המיטה). היא הנחתה אותי בלחיצות והרגשתי את התינוק יוצא, ופעלתי בהתאם לתחושה שלי יותר מאשר להנחיות שלה, למרות שהן די תאמו לשלי.
היא שמה לי את היד על הראש שלו, והתרגשתי עד עמקי נשמתי. לחצתי ונשמתי מטה לאט לאט כדי שלא אקרע. הרגשתי את העור נמתח והפסקתי כל פעם שזה הרגיש לי מהר מדי. המיילדת שפכה עלי המון המון שמן שקדים ותוך מעט מאוד לחיצות, הגור הקטן היה בחוץ.
יום ראשון, זאת חנוכה, 1.1.17 בשעה 16:40.
צעקתי בהתרגשות, תביאו לי אותו!! ומיד היא שמה אותו עלי, כחול וקטנצ׳יק וחמוד, וכולנו בכינו בהתרגשות. אחרי כמה שניות שנדמו לי כמו נצח דאגתי שהוא לא בוכה אבל תוך כמה שניות גם הוא הצטרף למקהלת הרגשנים ויללנו יחד בהרמוניה. בדיקה של המיילדת – ואפילו לא שפשוף!! מ ט ו ר ף. בלידה הראשונה חתכו אותי ממש סתם וזה שימח אותי מאוד.
השיליה יצאה שלמה ויפה והסתכלתי עליה נדהמת מפלא הבריאה.
בלי ספק הכלי הכי עצמתי שעמד לצידי בלידה הזו זה היכולת להרפות.
להרפות פיזית את האיברים החשובים, ולדעת למקד את ההרפייה לאזור הרצוי, ולהרפות רגשית, מהלידה שדמיינתי, מהשליטה בסיטואציה.
בזכותם היתה לי לידה חלומית מהירה ומעימה למרות שזה היה בבי״ח, למרות הבלון, הפיטוצין והניטור התמידי. למרות כל זה נכנסתי לתוך עצמי ושמה ילדתי.
חפרתי לכן פה מספיק, אז אקצר ואומר שמאותו הרגע הלל ואני לא נפרדנו. הכל עשינו יחד. לישון לא נתנו לנו במחלקה ואחת משותפותי לחדר השתעלה כמו חולת שחפת אז למחרת בבוקר כבר ביקשתי להשתחרר. יום שני בצהריים כבר הייתי בבית במקלחת שלי ובמיטה שלי ועם המשפחה המתוקה שלי, מרגישה כמו לביאה, חזקה ובריאה ברוך ה׳, ושעכשיו האתגר האמיתי מתחיל… שני ילדים! אמא׳לה. אבל זה כבר לקבוצה אחרת